<h1>המנהיג — תשובה לחכמי אראגון</h1>
<h2>דף ו.</h2>
כתב זאת זכרון בספר לכתוב ס"ת בעורות המעובדים בצואת כלבים. ושלא לכתוב שמות הקדושים בזהב ולא שאר תבות שבתורה. ושלא לקרות בחומשים בב"ה. ונשים מברכות בכל מצות שהן פטורות. את ארבעת התשובות האלה אשר השיבותי בקאשטילייא כתבתים למרנא ורבנא נשיא אלהים פרנס הדור ר' יהוסף נ"ע בן ר' שלמה. אני מקטני משרתיו אברהם ב"ר נתן הירחי. תשובתינו לכל חכמי חבל אראג'ון על דבר הגויל אשר נעשה בטליטולה אשר פסלוהו והוא כשר. מכתב לחזק דברי סופרים הנאמנים ויקבלו את תשובתם הרבנים החכמים הגדולים השרים והסגנים אשר בכל חבל אראג'ון מאת קהל עדת ישראל אשר בטליטולה ורב שלום עד בלי ירח. ועוד כל ימי שמש זורח. זאת פתשגן כתב הדת אשר נתן בטליטולה לכל העמים. האלהים אין בטליטולה העיר הגדולה לאלהים והמהוללה. ואם אינם נביאים הם בני נביאים ומנהג אבותיהם בידיהם. ומי אשר עלה בלבו לגשת אליהם. אך כי אם ללכת אחריהם. ולהחזיק בדתיהם הטובים ובחקיהם. כי דרכי נועם דרכיהם. ושלום לכל נתיבותיהם. ומי ומי הפוסלים את ספר התורה. כדת אראלים. הנעשה ונכתב ונחתם לבני אלים. על כן יאמרו המושלים. אם אין תורה שבעל פה אין לתורה שבכתב ארוכה ומרפא. כי דברי חכמים כדרבונות שם יחיו ושם יסעו נפשות שאננות. על פיהם יצאו ועל פיהם יבאו כל המחנות. כי עליהם להתיר פה ולשון חכמים מרפא. הצרי אין בכל חבל אראג'ון אם רופא אין שם מדוע לא עלתה ארוכת ד"ת עמי. לכן לא אשא פני איש ואל אדם לא אכנה. מכל לאומי. וידעו תועי רוח בינה. כי במקום שיש חלול השם אין עצה ואין תבונה. וזאת תהיה להם למנה. כי ספר התורה עדות ה' נאמנה. המעובד בצואת כלבים כשר ליכנס לבית מקדש עולמים. ולקרות בו כה"ג ביום הכפורים ממולא בשמונה בגדים. ובמשחה ברבוי הבדים. וכן התפילים והמזוזות כשרים לכל ישראל הכתובים בעורות שהם כך מעובדים. וכן מנהג פרובינציא ובורגוניא צרפת וקנפניא לוהיר ואלימאניא. ואף אם היתה בידם הלכה רופפת הלא אמרי' בירושלמי במס' פאה [פ"ז ה"ו] ומעשר שני [פ"ה ה"ב] ויבמות [פ"ז ה"ג], אריב"ל לא סוף דבר הלכה אלא כל הלכה שרופפת בב"ד ואינך יודע מה טיבה צא וראה היאך הצבור נוהג ונהוג כותהון, ואמרי' במד' שמע בני מוסר אביך אלו דברי קבלה ואל תטוש תורת אמך אלו המנהגות שנהגו העם. ואחרי שהדבר היה ידוע להם שנעשה בטליטולה כמנהג האבות היה להם לו' לא לחנם מסרו להם אבותיהם ולא היה להם לפסלו כי כל המנהגות יש להם עיקרין ויסודות כל דבר ודבר במקומו. לכן לא יתכן ליראי השם לפסול דבר ולאסור לאחרים זולת בראיות גמורות וחשובות נצחות וברורות. ולעינים כשמש מאירות, ואולי סמכו החכמים על ההיא דפטום הקטורת ירוש' [יומא פ"ד ה"ה] דקתני והלא מי רגלים יפין לה אלא שאין מכניסין מי רגלים במקדש מפני הכבוד, ובתלמוד בבלי [כריתות ו' ע"א] אלא שאין מכניסין ריח רע לעזרה מפני הכבוד. ואחד הוא. ושגגה היא זו שהרי מי רגלים ריח רע הוא שיש לו עקר ומרחיקים מהם ומן הצואה ד' אמות כדאמרי' בברכות פ' מי שמתו [כ"ה ע"א]. ואין כדי להכניסן במקדש ולפטם בחוץ ולתקן א"א שהוא נפסל ביוצא אחר שהוקדש בכלי שרת אבל צואת כלבים כבר הלך הכל לאבוד עם שאר העבוד ואין כאן ריח ועקר. ודכותה אנו אומרים במס' עבודה זרה [ל"ג ע"א] בסתם יינם של גוים שאסור בהנאה ונתנו אותו בכלים זפותים להעביר ריח הזפת דכיון דקא אזיל לאבוד שרי אבל לבי מלחא אסיר. ואע"פ שחלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סימני הקטורת ללמדך שלא לבזות פושעי ישר' וקלי עולם ועמי הארץ מלהיות באגודתנו להחזיקם בדרך היושר והאמת אולי יחזרו בתשובה סוף סוף לא בא ממקום הטנופת אבל מי רגלים באו ממקום הטנופת וריחם רע ויש להם עקר ולא דפסילי אלא מפני הכבוד. וכפי הטעם שבירושלמי דלא תלי טעמא בריח רע. והבבלי מתרי טעמי קאמר אבל עקר הוא כפי הירושלמי. ולא תימא דמי רגלים עשב הוא ששמו מי רגלים כמו שפירש הצרפתי וכל רבני אלימניא דא"כ בריח רע תליא מילתא שהרי לא בא ממקום הטנופת ושפיית הצפורן דקא אזיל לאבוד ואפ"ה אסור. חדא דמ"ש מחלבנה שריחה רע והותרה להכניסה לשם ולהקטירה, זה שתיקן ההקטרה לא כ"ש. ועוד דמי רגלים הם ממש מי רגלי אדם, כמו שפי' רבנא יעקב ב"ר מאיר הצרפתי, כדמוכח במס' זבחים פרק דם חטאת [צ"ה ע"א] דפריך והא בעי ז' סממנים דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה דם חטאת ומראות נגעים צריכין ז' סממנין אלו הם רוק טפל ומי גריסין ומי רגלים וכו' ותניא אלא שאין מכניסין מי רגלים במקדש מפני הכבוד. ואלו במי רגלים דז' סממנין דמייתי להו בסנהדרין בריש פ' ד' מיתות [מ"ט ע"ב] ועקרן במ' נדה פרק כל היד ובפ' האשה [ס"א ע"ב], ז' סמנין מעבירין על הכתם וחד מיניהו מי רגלים. ואיבעי' לן התם [ס"ג ע"א] מי רגלים דילד או דזקן דאיש או דאשה, הא למדת שהם מי רגלים ממש ש"מ. ואדרבה דמההיא דפטום הקטורת ירושלמי ובבלי יש לדקדק היתר לצואת כלבים לעבד ממנה עורות לס"ת תפילים ומזוזות. דהתם הוא דאין מכניסין למקדש דיש להם ריח ועקר הא אלו היתה שפיית הצפורן מבחוץ קודם שהקדישו בכלי שרת יהיו מכניסין לפי שאין שם ריח ועיקר ועוד דאין מכניסין לכתחלה קאמר הא אם הכניסו לא תפסל עשיית ההקטרה בכך, מדלא קתני בה לשון פסלות והלא מי רגלים יפין לה אלא (שאין) [שאם] שפוי הצפורן במי רגלים פסולה ההקטרה מפני הכבוד. ועוד מי הוא זה ואי זהו אשר מלאו לבו לדמות המקדש מעט בגולה למקדש מכון לשבת עולמים. והלא שנינו בסוף ברכות [נ"ד ע"א], לא יכנס אדם להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל גבי רגליו ולא יעשנו קפנדריא ורקיקה מק"ו ואמרי' עלה בגמ' [ס"ג ע"א] דמנעול ורקיקה בבית הכנסת שרי אבל קפנדריא דקפדי אינשי בביתם אסור בב"ה. וגדולה מזאת שנינו ביומא [ל' ע"א], אין אדם נכנס לעזרה אפי' טהור עד שיטבול ואלו אנו עכשיו כולנו טמאי' בטומאת מת חמורה הצריכה הזאה ג' וז' באפר הפרה ובמים החיים (רמז למתים שהם חיים) הבא ליכנס למקדש בית עולמים. ואנחנו היום נכנסין במקדש מעט בגולה ואין לנו צד טהרה עד עמוד כהן לאורים ותומים. ויזרוק הצור עלינו מים טהורים לטהרנו. מכאן סמך וראי' נכוחה ותשוב' נצחה שלא למנוע הנדות מלהכנס במקדש מעט בגולה שהם חייבות בתפל', כדאמרי' בברכות במשנה בפ' מי שמתו [כ"ו ע"א], זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע והמשמשת שראתה נדה צריכין טביל'. הא זב שלא ראה קרי ונדה שלא פלטה שכבת זרע אין צריכין טבילה. שמעינן מיהא דזבין וזבות כלהו חייבין בתפלה והשתא ק"ו הטמאין בטומאת מת החמורה שאין להם טהרה בטבילה (ונדה) [לבדה] נכנסין (עם) הנדות ויולדות שטומאתן קלה להטהר בטבילה לבדה אחרי ספירתן לא כ"ש. וכן כתבו הגאונים וכן השיב רב יהודה גאון דשאלו מקמיה, נדה מהו לצלויי ולמיעל לבי כנישתא, ואמר שפיר דמי. וכו'.
